חובת ההפקדה של רישיון הנהיגה המוטלת על מי שנפסל מלנהוג, ניתן לקיימה פעם אחת וע"י מי שברשותו רישיון נהיגה

כללי:

לפני ערעור על החלטתו של ביהמ"ש לתעבורה בחיפה, (להלן - " בימ"ש קמא"), אשר ניתנה ביום 10.3.09, על ידי כב' השופטת מ. כהן בתיק פל 174/05.

הערעור מופנה כנגד החלטת בימ"ש קמא, הנוגעת לתחילת מניין תקופת הפסילה השנייה שהוטלה על המערער כפי שיפורט בהמשך.

ההליכים בעניינו של המערער בבימ"ש קמא:

בתיק 104/05 (תעבורה חיפה), הושת על המערער ביום 7.8.03, עונש פסילה ממשית של שנתיים, (להלן -  " גזר הדין הראשון").

המערער הובא לדין שוב ביום 26.2.06, בבימ"ש לתעבורה בחיפה בתיק 174/06 והוטל עליו עונש של פסילת רישיון נהיגה בפועל למשך שלוש שנים, (להלן -  " גזר הדין השני").

אין מחלוקת שרישיון הנהיגה של המערער הופקד ביום 15.9.03,לאחר מתן גזר הדין הראשון.

החלטת בימ"ש קמא:

בימ"ש קמא החליט כי מניין תקופת הפסילה של 3 שנים ואשר הוטלה על המערער בגזר הדין השני, תחל מיום הגשת תצהיר המערער בפניו, קרי, מיום 9.3.09.

על ההחלטה הנ"ל מופנה ערעור המערער.

טענות המערער:

המערער טוען כי הוא הפקיד את רישיון הנהיגה ביום 15.9.03 וכי עונשי הפסילה בפועל הסתיימו, וכיום הוא חפץ בהוצאת רישיון נהיגה חדש, לשם כך פנה אל רשות הרישוי וזו הודיעה לו כי הוא טרם הפקיד את רישיונו.

המערער טוען כי רישיונו הופקד ביום 15.9.03, כך שמאז לא היה לו ואין בחזקתו רישיון נהיגה שיוכל להפקידו.

המערער ביצע עבירות נוספות של נהיגה בזמן פסילה לאחר שנפסל בתיק הראשון משנת 2003 והוטל עליו עונש פסילה ממשית, כפי שפרט זאת בתצהירו, וכי מאז ועד הלום חלפו אותו פרק זמן של עונש הפסילה, כך שיש להתיר לו לעבור את מבחני הרישוי מחדש.

הסנגור הפנה להוראת סעיף 42 (א) לפקודת התעבורה, התשכ"א - 1961, האומר שהפסילה תחל ביום מתן גזר הדין, משום כך, חלפו תקופות הפסילה בשני התיקים ולטעמו של המערער, אין כל מניעה שיחל בלימודי נהיגה עיוני ומעשי לשם הוצאת רישיון נהיגה חדש.

טענות המשיבה:

הפסילה של שנתיים שהוטלה על המערער בשנת 2003 הסתיימה בשנת 2005 וכי כעבור מספר חודשים, שוב נפסל לשלוש שנים, עקב נהיגה ללא רישיון.

המשיבה טענה כי היה על המערער להוציא רישיון נהיגה בתום תקופת הפסילה של גזר הדין הראשון, וכי לו היה מוציא רישיון, היה עליו להפקידו עם מתן גזר הדין השני.

בימ"ש קמא פעל כדין ועל פי רוח הדברים שבהוראות החוק. אין כל בסיס לטענת המערער ואין כל הצדקה לחשב תקופת הפסילה הנוספת מיום מתן גזר הדין, כי גם כאשר אין ברשותו רישיון נהיגה שיוכל להפקידו, עליו להגיש תצהיר על כך, ומשלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו.